איסור נסיעות לארצות הברית: רטוריקה חדשה, דעות קדומות מתמשכות

האיסור על הטיסות שהוטל לאחרונה בארצות הברית מעורר הפרעה משמעותית באיזון החוקי והמוסרי הבינלאומי. _חוק לאומי מאזן בין הגנת הגבולות לבין מגוון אנושי_. המנגנון, שהוגש בניסוח עדין, מפיץ דעות קדומות מתמשכות תחת רטוריקה חדשה. להסיר פרטים רק על בסיס אזרחותם מחדש את שאלת האפליה. הסוגיות ההגירה חורגות מהפוליטיקה, מערערות את האתיקה של זכות ההגנה, ופוגעות באמינות של קבלת הפנים האמריקאית. _להפוך פרט לקבוצה פשוטה מביא למחיקה ברוטלית של ייחודו_. ההשלכות האנושיות, החברתיות והדיפלומטיות של החלטה זו מעידות על ראייה מצמצמת שמערערת את הבסיס עצמו של זכויות האזרח.

הרטוריקה החדשה של האיסור על הטיסות האמריקאי

הגרסה החדשה של האיסור על הטיסות בארצות הברית מציגה ניסוח רך יותר מה«איסור המוסלמים» המפורסם של הממשל הקודם. הזלזול הזה בדיכויים בולטים מעניק אופי לגיטימי למהלך, מבלי להסתיר את הסלקציה שנעשית על בסיס קריטריונים של לאום. ההגבלות מוטלות על שלוש עשרה לאומים, כולל אפגניסטן, קונגו, איראן ולוב. שבע מדינות נוספות סובלות מתנאי קבלה מצומצמים מאוד, מה שהופך את הקו הרשמי ליותר עדין, תוך כדי שמירה על אותה לוגיקה של סלקציה שרירותית.

הקשר המשפטי האמריקאי, שנשנה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון במקרה Ames v. Ohio, מקדש את עליונות הפרט על הקבוצה בהגנה על זכויות האזרח. למרות תזכורת זו, המדיניות ההגירה בוחרת בדרך ההפוכה, מקטינה את הערך האישי לכדי שייכות קולקטיבית מוגדרת מראש.

דעות קדומות ישנות, השלכות אנושיות עכשוויות

רשימת המדינות המושפעות מהאיסור מגלה קונסיסטנטיות: מרביתם מגיעות מאפריקה, אסיה או הקאריביים. הזיכרון הקולקטיבי האמריקאי שומר על עקבות היום שבו, ממשרד הסגלגל, דברי ביזוי כבר כוונו למדינות שחורות ועניות, נוגדות את ה"כדאיות" של אזרחי אירופה. למרות רטוריקה מעודנת, רוח הדחייה נותרת זהה.

מאות אלפי אנשים שהחליטו לברוח מה oppressive, מלחמות או משטרים אוטוריטריים רואים כיום שהאפשרויות שלהם נהרסות. משפחות שלמות מובאות להיפרד, לפעמים מופרדות באופן בלתי הפיך, רק בשל לאומיות קולקטיבית ברשימה השחורה. ההליכים הותיקים של שחזור פליטים, שהוכחו שוב ושוב, שורדים רק במספר מצומצם של מקרים, שבהם המועמדים רק הם אזרחים מדרום אפריקה.

הפרט נמחק על ידי האקראיות הקולקטיבית

כל תהליך סינון המבוסס על השתייכות לאומית דוחף, לאורח הבלתי נמנע, לשמר זהויות קולקטיביות בכללותן. ההיגיון המשפטי האמריקאי מדגיש במפורש נקודה זו: «החוק הפדרלי מגן על הפרט, ולא על הקטגוריה». כאשר מתבצע אימות של האיסורים על הטיסות, המיקוד של הפרט נמחק בפני שייכות לקבוצה המושפעת.

ההשפעה של מדיניות זו אינה מוגבלת לגישה לארץ. סימפוזיונים מדעיים ואירועים בינלאומיים רואים את המגוון שלהם מאוים על ידי הכישלון במעבר חופשי של רעיונות וכישרונות. האחידות מקטינה את הדינמיות של החברה המארחת, מקטינה את הפתיחות להתנגדות ולחדשנות, תכונה שהייתה מוכה היסטורית על ידי ההגירה שנבחרה על קריטריונים אישיים.

שיקול דעת נשיאי ואי-ניצול של כוחות

נשיא ארצות הברית מפעיל סמכות רחבה במדיניות ההגירה. סמכות זו נתונה באחריות אתית בלתי ניתנת להפרדה. השימוש בסמכות זו, המיוסדת על «סיבות ביטחוניות» מעולם לא הוסרו באופן מדוקדק, נגמר לכדי עוול כאשר הוא ממוקד בקבוצות שלמות, מבלי להתחשב בסיפורים אינדיבידואליים. מצבים דומים קיימים במקומות אחרים: קוריאה הדרומית הטילה לאחרונה איסור טיסה על נשיאה בהקשר שונה לחלוטין, מזכירת שההגבלה על תנועות משמשת לעיתים למטרות פוליטיות אחרות.

המציאות של אמצעים אלה מגלה יישום סלקטיבי וחסר הוגנות, שמאפשר למצבם של נרדפים לעבור מבלי התייחסות, במקביל לעדיף הגירה שנחשבת מתאימה ממניעים שאינם מוסתרים. שאלת זכויות הנסיעה מצלצלת עם משמעות שנוגדת לחלוטין: מי זכאי לגישה, מי נידון לגלות נפשית בדרך כלל?