חזרתה של Slayer לפארק פינסברי, לאחר שנים רבות של היעדרות, לא רק שהעירה את הזיכרונות של המעריצים של מוזיקת ה-thrash metal מכל העולם. הפסטיבל הלונדוני הזה, שנקלע לסוף שבוע שכבר היה היסטורי למוזיקה עם הפרידה מ-Black Sabbath וחזרתה של Oasis, חווה אווירה נפיצה. בין פיירווקס, מסירות מהקהל וסיום מואץ בשעה 21:30, Slayer נתנה מופע חשמלי שאף אחד לא צפוי לשכוח. הנה מבט לאחור על פסטיבל שהפך יום ראשון גשום לחוויה געשית אמיתית.
סוף שבוע מוזיקלי בלחץ גבוה
לרבים, סוף השבוע הקיץ הזה בפארק פינסברי יכול היה לעבור מתחת לרדאר בתוך טירוף הקונצרטים הבריטיים. בין חזרתה של Oasis לבמה בקרדיף לבין הפרידה המרגשת של Black Sabbath בבירמינגהם, מעטים ציפו לתחייה של Slayer. עם זאת, הלהקה הקליפורנית, הידועה בריפים שלה ובאנרגיה הגולמית שלה, לקחה את ההובלה עם סט חשמלי. Slayer, שהוזמנה על ידי אוזי אוסבורן להצטרף להופעת הפרידה שלו, ניצלה את ההזדמנות כדי להעניק ללונדון ערב טיטאני, בלי הבטחות לחזרה או לסיבוב חדש. ההשפעה של ההפתעה הייתה מוחלטת והקהל, המום, היה נוכח למרות הבלתי צפוי של הפגישה המהירה הזו.
עיצוב במה עוצר נשימה
מה היה קונצרט של Slayer בלי מנה טובה של פיירווקס? הבמה הפכה לאש בוערת מנקודת הפתיחה, מכניסה את הקהל לאווירה של אפוקליפסה. להבות התפרצו בכל פינה של הבמה, משתלבות עם הכאוס הצלילי של הלהקה. טום ארייא, בשלווה מפתיעה, לא היסס להציק לקהל, וציין באמצע ההופעה: «אנחנו רואים מי לא ראה אותנו בהופעה, אתם בהחלט עדיין בשוק!» קשה לא להיות בשוק: כל שיר נקשר בעוצמה נדירה, אפילו מאבטחים נראו דרוכים.
שירי פולחן ועוצמה שלמה
רשימת השירים, ממוקדת ביצירות הכי ברוטליות ברפרטואר של Slayer, לא נתנה הפסקה. South of Heaven, Disciple, ו-War Ensemble שטפו כמו הוריקנים, מוכיחים שהלהקה לא איבדה דבר מהאכזריות שלה. קארי קינג, תמיד מאיים, הוביל את המתקפה עם דיוק של עם מכשף מתודולוגי. הפינאלה המדהימה מגיעה עם Raining Blood ו-Angel Of Death, דקות כפיצוץ כפול, מסמרים לחלוטין את השקט של יום ראשון בפארק הלונדוני.
פסק זמן מ-Black Sabbath כדי לרכך את המוסר
באמצע הים של הברוטליות, Slayer לקחו הפסקה לא צפויה: קאבר לWicked World של Black Sabbath. ההוקרה לאגדת אוזי אוסבורן, עם מי ששיתפו את הבמה יום קודם, העניקה לקהל נשימה כמעט מדיטטיבית. הניגוד היה מורגש: מהכעס הטהור לשקט צלילי, המופע שיחק עם הרגשות תוך ששמר על הזיקה העמוקה בין המטאל הכבד לבין המובילים של התחום.
פארק פינסברי: קצה השורה של הפסטיבלים העירוניים
להשאיר פסטיבל בעוצמה כזו בלב לונדון הוא הישג, אבל פארק פינסברי מתייצב כמודל מסוגו. האתר, עם השיפוע הטבעי שלו, מבטיח שכל אחד יראה את הבמה; מרגע שהסאונד נשאר באיכות מדהימה, אפילו מקצות הפארק. אפשרויות ה-VIP – פאב בריטי, מגוון דוכני אוכל, שירותים נקיים וגישה קלה – נראות מגוחכות בנוגע לנוחות מול הכאוס שבקהל. אפילו בתחום האוכל, מתחמקים מאלה המשעממים והממוצעים עבור המבורגרים וכיכרות צ'יפס בהחלט בסדר גמור (אם כי במחירים גבוהים מאוד בלונדון).
סיום לא שגרתי בשעה 21:30: רוק'נ'רול, בגרסה עירונית
לבסוף מגיע השיא הבלתי צפוי של הפסטיבל: סוף ההודעות בשעה 21:30 מדויקות. שעה שמטרידה את מחממי הלילה, אבל שמברכת בצורה אלגנטית על המציאות של החיים העירוניים. לאחר ששרדו את האפוקליפסה הצלילית של Slayer, לקחת את הרכבת חזרה, לפגוש משתתפי פסטיבל עם פיאות כמו שדים מזמינים פיינט, ולפגוש סבתא שמחפשת צ'יפס ווגני, שום דבר לא נראה כל כך נורמלי. גאה במידה הקטנה שלו, את יום ראשון הזה בסופו המופחת מראה שלונדון יודעת להביא את טירוף המטאל ועיקולים בתרבות התחבורה הציבורית שלה.
קיץ לונדוני, חי יותר מתמיד
באמצע סוף שבוע זה שהלך יחד עם יותר מ250,000 אנשים ברחבי אנגליה ובזמן שהביקוש לפסטיבלים מתפוצץ, הבירה הבריטית מאשרת את מקומה כמגדלת הים של מוזיקה חיה. בין אם אתה חובב צלילים רמים, סלפי או חוויות קיצוניות, אין אפשרות להבין את לונדון מבלי להשתתף באירוע כזה. Slayer היה מונומנטלי, פארק פינסברי היה מאורגן באופן מושלם, ומסורת הפסטיבל נשארת בלתי ניתנת לשבירה: אפילו מזג האוויר או השוטרים לא הצליחו לקרר את התלהבות הקהל.
