|
בקצרה
|
מאוגדים סביב כותר מבטיח, « מסע大胆י ומדהים » — שמתורגם כאן כ« מסע大胆י ומדהים » — וקאסט מזהיר בראשות מרגו רובי וקולין פרל, דרמה זו של קוגונדה מציגה אגדה רומנטית שבה GPS חודרני מכוון שני רווקים דרך « דלתות » זיכרון. אם הרעיון מושך על הנייר, התסריט המת hesitating , הבימוי המופגן והשימוש המוגבל בדמויות משניות צבעוניות (כולל פיבי וואלר-ברידג' וקווין קליין) מותירים תחושת החמצה. התקבל בעדינות מעבר לים, המסע הזה של 1 שעה 49 דקות מאשר ששם גדול לא מבטיח סרט גדול, למרות הופעות כנות, מושג המוצג כ«大胆י» וציון ביקורתי שמסתובב סביב 2.5/5.
קאסט ענק, סיפור שמתקעקע
ההבטחה ברורה: לשלב מרגו רובי וקולין פרל באווירה גבוהה במובנים. הכימיה קיימת בממשק, שתי הכוכבות מספקות הופעות חיות ופוטוגניות. אך האווירה מתנדנדת. הדרמטורגיה, מתוכננת מדי, מעדיפה את המתקן על פני החי, והמסלול הרומנטי מסתפק בהצהרה של מה שצריך היה להיווצר.
הופעות Solid, קונכייה לא יציבה מדי
אפשר לניח מה רובי יכולה לתרום מאז « Babylon » ו« Barbie », והקלות האחרונה של פרל ב« Sugar », « The Penguin » או הנט פליקס הקרובה « Ballad of a Small Player ». כאן, משחקם המצוין נתקל בסצנות שמסבירות יותר ממה שהן מראות, משאירות את הרגש מחוץ לדלת.
כשידועין לא спасает את הכתיבה
הדיאלוגים מדגישים, המבנה חוזר, והמתיחות הדרמטית נשחקת. השיעור הוא ישן אבל תמיד שימושי: הכוח של כוכבים לא מחליף את המבנה של העלילה, והסרט מזכיר את זה בעקביות.
GPS, דלתות וזכרונות: המטפורה בכוח
הפוסטולט — סוכנות השכרה מחייבת את לקוחותיה לעקוב אחרי GPS שמנחה את מסלולי חייהם — מציע מגרש משחקים מעורר עניין. ה«דלתות תלת-ממדיות» פותחות על זיכרונות בוגרים, מאלצות את שרה ודויד לבקר את בחירותיהם בעבר. הסימבוליקה, עם זאת, נמחצת בגלל הכוח המופעל.
רעיון של בימוי שמכביד על החופש
המצלמה מלווה את ה-GPS כאילו הוא עילוי. רצון החופשה של הדמויות מתנדף למען ניהול מערכת קבוע: הכלי מציג, מנחה, מתקן. הסרט טוען שהוא הרפתקה, אבל מרדף שבילון.
סימבוליזם המוקרן ולוגיקה נרטיבית מטושטשת
כל עיקוף נועד להאיר, אך ההארה נראית מתוכננת. האנלוגיה בין « השביל הנכון » ו« האדם הנכון » בסופו של דבר נראית שרירותית, כאילו אהבה נהייתה מחישוב מחדש של נתיב במקום שהתמוטט אנושי.
דמויות משניות, אוצרות מועטים מדי
ברקע, פיבי וואלר-ברידג' וקווין קליין מוסיפים הומור צליל ומעט אגו. נוכחותם, המזהיבה, נראית כאילו הייתה מכוונת להניע את העלילה; הזמן שלהם על המסך, עם זאת, נותר מעורפל, משאיר סבך קומי שיכול היה להאזין את הכל.
פיבי וואלר-ברידג' וקווין קליין, ניצוצות רגעיים
כל הופעה פותחת טון — פיק אנטי קומי, משחקי, עדר אבסורדי — מיד דועכת. ניתן להרגיש את הצל של סרט מקביל, שבו האירוניה פורייה את הרומנטיקה במקום להחמיא לה.
פורטרטים משוחקים: היא, אמא שלה; הוא, אהבותיו
החזרות מצביעות על שתי פציעות: הקשר המסובך של שרה לאמא שלה, והקשר של דויד לנשים בחייו. ברגמים הפולחניים יש הבטחות לשכבות, אבל הכתיבה שואבת אותן כמו צ'קליסטים טיפוליים. העניין מאבד את המסתורין.
החוט האדום נשבר
במקום לארגן הדגשות (מחווה, מקום, מילה), העריכה מנוגדת תחנות. הקשת הסופית מצהירה כי שני הישויות הללו נועדו זו לזו; ההדגמה מתקשה להקים זאת.
הגזר מאמריקאי
מעבר לים, השמועות מצטננות והקולנוע מתמוטט. הרעיון לא מספק לגייס את הצופים לאורך זמן; סיפורים אחרים «מנוהלים» על ידי אלגוריתמים מקסימים יותר דרך שנניות שלהם וחדשנות בדמותם.
מה שגילוי הכישלון המסחרי
כאשר ההבטחה «大胆י» של כותר מתמוססת בחזיונות, הפער הפנימי כבד. הציבור של היום מעניש מהר את מה שהוא תופס כאריזות: טון, סיסמה, מערכת — ללא בשר מספק סביבה.
המסע על המסך מול מסעות אמיתיים
במציאות, חוויית ההתקדמות מעוצבת על ידי מגבלות ובחירות מתמשכות, כלים ובני אדם. האתגרים מודרניים של סוכני נסיעות מדגימים איך המומחה האנושי מדבר עם הטכנולוגיה, מבלי לחוות אותה. בניגוד, כאן הGPS כופה כלא דרמטי שמפחית את שטח האפשרי.
כאשר האלגוריתמים מדריכים את דרכנו
אשר יהיו המלצות תרבותיות או מסלולי נסיעות, הכלי שווה רק לפי השימוש שעושים בו. מחזורי המגזר — כמו הירידה במסעות יפניים לארצות הברית — מזכירים כי ההקשר, הרצון והעלילה הקולקטיבית חשובים יותר מהנחיה טכנולוגית.
מגבלה מערכתית וחופש תנועה
אירוע אקסוגני אחד יכול לשנות את חווית התנועה, כמו התוצאות של הפסקת הממשלה על הנסיעות. על המסך הגדול, לטעון את הדמויות במכניקה עילאית מוחקת את המשמעות שלא סודרת, שהיא הכוח של המסע.
הניואנסים, הבד שמוזכר הסרט
כמה שחקנים הפכו את השוליים לעוצמה: חצי חיוך, היסוס, שתיקה שמזיזה את הקווים. הדיוק של טוני שלחוב, למשל, מזכיר שהמשחק לא צריך מראה כדי לקיים את עצמו. כאן, הצטברות האפקטים מכסה את הפרטים, כאילו הפחד מה"ריק", מחליף את האמון בסצנה.
שימוש טוב במינימליזם
כאשר הכתיבה מאפשרת חורים, הצופה נכנס, משלים, נושם. בניגוד לכך, מערכת רועשת ומכוונת יכולה לבלבל את המשמעות, באשר יוקרתית תהיה הקאסט.
שיעורים לסרטים הבאים של הוליווד
המילה הוליווד הייתה מזוהה במשך תקופה עם סצנה ועולם פשוט של עלילה; הציבור של היום דורש יותר ניואנסים, נקודת מבט, קונסיסטנטיות רגשית בין המושג לאימוץ. העתיד שייך ליצירות המשלבות ולחוב המובן בתנועות של בידור ובדיוק של תהליכים.
מסלולים לרעיון מחדש
בהקשר הכלכלי, העתיד הנסיעות העסקיות מראה כי המסלולים מתחדשים על פי צרכים אמיתיים, שימושים וניסיונות שהורכבו. כך גם בקולנוע: לא התקציב ולא המפורסמים לערוב להצלחה, אלא השמיעה של העולם, ההמצאה של טופולוגיה ותשומת הלב המסורה לדמויות.
