הרפתקה מדהימה: מרגו רובי וקולין פארל יוצאים למסע ארוך ובוצי

בְּקִצָּרָה במאי: קוגונדה; סרט: מסע גדול, נועז ויפיפה. שחקנים: מרגו רובי וקולין פארל. פרולוג מרתק, אווירה המזכירה את ספייק ג'ונז (היא). מניע: סוכנות רכב מסתורית, דרך לחתונה מחתונה, מפגש מחוספס. מסלול: מסע דרך הרגעים החשובים בחייהם. תפיסה ביקורתית: הבטחה למסלול גרנדיוזי שהופך למסלול ארוך ובוצי. טונל מיוחד: בין רומנטיקה הוליוודית, מעשייה קיומית (הד לזה של חיי צ'אק) ורמיזה לאלן רנה. אפקט כוכבים: הגלאם של הצמד מפחית את האמפתיה לסבליהם האהובים.

מרגו רובי וקולין פארל מוצאים את עצמם בליבת אודיסיאה המבטיחה התפעלות אך נעוצה באורך ובבוץ הרגשי. בסרט מסע גדול, נועז ויפיפה, בבימוי קוגונדה, פרולוג מרהיב — עם מלנכוליה טכנולוגית המזכירה את ספייק ג'ונז ואת היא — פותח מסלול דרך זיכרונות מפתח. הסרט oscillates בין רומנטיקה הוליוודית לבין מעשייה קיומית, עם נגיעות תיאטרון זיכרון בסגנון אלן רנה. אם הרעיון של "מסע גדול" מושך, הביצוע, לפעמים כבד ומוקפד, חושף את הגבולות של פנטזיה שמתקשה לנשום, למרות הברק של הצמד הכוכבים.

הרפתקה מרהיבה: מרגו רובי וקולין פארל יוצאים למסלול ארוך ובוצי

הסרט נפתח על גבר רטוב מגשם, פנים סגורות, מבט טבוע בלילה. קולין פארל פונה לשירותיה של סוכנות השכרת רכב במבנה מסתורי כדי להגיע לחתונה מחתונה, כאילו שהוא לוקח כרטיס לא רק לדרך, אלא לחצייה פנימית. בצד השני, מרגו רובי, נושכת וחשמלית, מתייצבת כנקודת נגד מושלמת. מהמפגש הזה שנולד מהמקרה והגשם, קוגונדה שולף הבטחה: לחקור את הלב ואת החיכוכים שלו דרך מכשיר נרטיבי עם פנים רבות.

תחילת מסקרנת בגשם

הדקות הראשונות מתפרסות בטונל אינטימי ודיגיטלי, בו הבידוד נמדד במרחק בין שני קולות ובין ממשק. ההפשטה הפורמלית, האקוסטיקה המוקפאת, השתיקות המועצמות של המתנה: הכל מזכיר את המתיקות המלנכולית של היא, מבלי לשחזר את הקווים שלה. המכונית הופכת לסאאס, חלל מעברי שבו מקשיבים, שבו מנחשים. אנו מגלים אצל פארל התנופה המעוכבת, אצל רובי אירוניה כמו שריון, ואצל קוגונדה את הרצון לכוריאוגרף נשימות עם פנסים וטיפות.

מכונת זיכרונות שמדרדרת

מאוד במהרה, הדרך עוזבת את האספלט ונכנסת לחומר תת-קרקעי יותר: הזמן. ה"מסע" שהסרט מציע מורכב מהצגת הרגעים שעיצבו את שני האנשים הללו — התבניות אינטימיות, פתילות, סצנות אם. זהו מסע זיכרוני שמכיל עוצמה, כמעט קוסמית, ומוצא קרבה בסיפורים ממדרים שמרכיבים פורטרט לאחור, בדומה לחיי צ'אק האחרון שמהדהד בו בנגיעות. הרעיון מושך, אך המנגנון הנרטיבי לעיתים קרובות גלוי מדי: מרגישים את היד, מזהים את התפרים, מנחשים את התחנה הבאה לפני שמגיעים אליה.

בין רומנטיקה לצלילה פילוסופית

הסרט תלוי על חוט: חוט של רומנטיקה הוליוודית המושפעת מהרצון למעשייה קיומית. הדמויות הופכות לדמויות שמאתגרות את זהות, הזיכרון, המקריות, החזרה; ובמצב רקע, השאלה האם אנו משחקים תפקיד או אם אנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לשרוד. יש כאן הישג למדענים של אלן רנה, מההעדפה שלו לסגנון המנטלי, תיאטרון בתוך הסרט, זהויות עם כמה שכבות. אבל שם, רנה היה משאיר את הבלתי צפוי לזרום, פרי דווקא קוגונדה לפעמים מתקשיית על הרעיון, בסיכון לדלל את השכרון.

עול הפאר

המפגש של שני סמלים מחייב הכפלה כפולה. האור של מרגו רובי ושל קולין פארל מגדיל את כל תמונה אך גם חוסם את הגישה של הצופה אל פגיעות הדמויות. איך לשתף את חולשותיהם כאשר התמונה, הריבונית, סופגת הכל? הסרט משחק את האמביוולנטיות הזו: הוא מחפש את הפגיעות מאחורי הלקיחה, אך הברק של הצמד יוצר אפקט של ראווה. מעריכים, מתבוננים, בודקים; האמפתיה, היא, מהססת.

פנטזיה מול כבידות: איזון שביר

המכשיר שואף לפנטזיה רחבה — "מסע גדול, נועז ויפיפה" — אך הכבדות הכתיבה לפעמים גוברת על הנשימה. המטאפורות מונחות בגאון; הדרכים הויזואליות, מושלמות פלסטית, מתקשות להיפתח לבלתי צפוי. זו פנטזיה מזויפת בסופו של דבר מסתירה את התנועה של גוף ועיניים. התוצאה, מפתה לעין, מתבררת לפחות נוגעת בלב.

המחווה של קוגונדה, בין דיוק לנוקשות

קוגונדה לא צילם לעיתים קרובות עם כל כך הרבה תשומת לב לגיאומטריה של המקומות: מסדרונות שנמשכים, חדרים כמו קופסאות, דרכים ליליות חורקות עם הילה. ההעדפה שלו לכמויות מתודלקת יוצרת בועה של צורה טהורה שבה הדמויות לפעמים נראות כלואות. האלגנטיות אין בכלל ספק; תחושת הכליאה, גם כן. הסרט מתקדם כמו ריטואל שבו כל תחנה חייבת להוציא את הסמל שלה, בסיכון לכלוא את המסע במפה מדי מדויקת.

מסלולים חלופיים: מסעות אמיתיים להזין את הפקודה

מול אודיסאה הקולנועית הזו לעיתים קרובות מדי מתוכננת, אנו חולמים על רסיסים, אופקים ומקריות אמיתית. לחפש הרפתקאות מעבר למסך, זה לקבל בוץ שאינו מגיע מהתסריט אלא מהאלמנטים. להיעזר בחוויות קונקרטיות — ובאופן הכנתן — יכול להחזיר עוצמה למילה מסע. בשביל פתיחה פואטית ופרגמטית, העצות הרפתקה סביב מפרץ האלונג מזכירות איך מסע מתכננים על פי גובה גלים ורוח.

מעבר למסלולים, הסקרנות מזמינה להיפתח לדרכים פחות מתועדות: סיפוריהם של מטיילים החוקרים את אוזבקיסטן ואת קירגיזסטן מעמידות את הבלתי צפוי במרכז המסלול, בין רמות גבוהות לערי משי. מכיוון שמסע משתף, אפילו עם צעירים, אנו נוחלים להעריך מסלולים לדמיין הרפתקה עם ילדים מבלי להקריב את העוצמה של המשטח. ואם חולם על תפאורה פורה, האופציה האטרקציות בקוסטה ריקה מזכירה שהיער הלח או הר געש פעיל מעוררים דרמה שלפעמים הפיקשן מתקשה להשוות לה.

לבסוף, לאמץ את הדרך, זה לפעמים לשכתב אותה: האתגרים של הרפתקה במכונית חשמלית מדגימים דרך אחרת לשלב את הזמן, הציפיות, המיפוי והסבלנות. כל הפרמטרים האלה, אם יועברו לקולנוע, עשויים להפוך "מסע ארוך ובוצי" לחוויה חיה באמת.

אסתטיקות של גשם ולילה

הגשם כאן בעל ערך של טקסטורה. הוא מניח שכבת רכות על הפנים, מרכיב את הקווים, מאט את הקצב. הטקסטורות הליליות מדללות את הצבעים, הפנסים חותכים קווים, הדרך הופכת לרצועה. האווירה הזו, כמעט מוחשית, משמשת כעטיפה לנחישות מתמשכת. כאשר הסיפור מתוח, התמונה מתקפלת על האינטימי; כאשר הוא מתפשט, היא מנסה להדביק מחדש את השברים. הדיאלקטיקה הזו בין צורה לתוכן היא החותמת הכי רגישה של הסרט.

העלייה בין הבטחות לבין משקולת

יש במסע גדול, נועז ויפיפה כוח כנה, שאיפה של קולנוע רגשי שמנסה לתפוס מה שנמלט: את המחוות המסולקות, הפרצות, את ההזדמנות השנייה. אך הכל מתנגש בכובד של בנייתו. היינו רוצים שהדרך תדרוך יותר, שהחריצים יהוו הפתעות ולא motivos. כדי להיות גדול, המסע זקוק לשוליים; כדי להיות יפה, לגרעין; כדי להיות נועז, לצעד צדדי שהבימוי, המודאג מדי פחות על שווי משקלים, מתיר לעיתים נדירות.